עבורי, הצילום מעולם לא היה רק תחביב, אלא הדרך שבה אני מפענח את העולם. זה התחיל כקסם ילדות – משהו ביכולת לראות את המציאות בצורה אחרת, בתחושה הפיזית והמוחשית של להחזיק את המצלמה בידיים ולהבין שיש לי כוח להקפיא רגע בזמן. בגיל 13, עם הכסף מהבר-מצווה, החלטתי שהגיע הזמן לקנות את המצלמה הראשונה שלי. מאותו רגע, לא הפסקתי לתעד כמעט כל פיסה מחיי – מהטיולים המשפחתיים והחוויות עם החברים, ועד לצילומי רחוב אקראיים שבהם חיפשתי את הסיפור שמסתתר ביומיום.

​

התחנה המשמעותית ביותר שעיצבה את העין שלי הייתה השירות הצבאי. התמזל מזלי לשרת כמתעד מבצעי, והייתי חלק מצוות ההקמה המצומצם של יחידת התיעוד המבצעי בדובר צה״ל. כחייל וכמפקד צוות, חברנו למגוון רחב של כוחות בשגרה ובחירום. מצאתי את עצמי בלב האירועים המטלטלים והחשובים ביותר של העשור האחרון – ממבצע "שובו אחים" ועד "עמוד ענן" ו"צוק איתן".

​

שם, בלב השטח ותחת לחץ אדיר, למדתי את השיעור החשוב ביותר בחיי כאמן: איך לזקק את הפריים המדויק מתוך הכאוס. תיעדנו רגעים מפחידים, מרגשים והיסטוריים, ובין הסערה לשקט שלפני, הבנתי שגם ברגעים הכי אינטנסיביים – תמיד קיים שקט ויזואלי שמחכה להיחשף. שם למדתי להוריד את כל הרעש מסביב ולהביא רק את המהות.

​

היום, המצלמה היא עדיין חלק בלתי נפרד מהיד שלי. אני הולך ברחוב ומחפש את הדיאלוג שבין האור לצל – בהשתקפות של שלולית או בגיאומטריה של פינת רחוב נשכחת. אני מסתכל על כל פינת רחוב, בניין או סיטואציה אקראית כפריים וכסיפור שאני יכול להעביר הלאה.